אהבת ישראל ואכילה

בקונטרס זה יבואר שבענייני מנהגים ועדות יש לקרב אחד את השני בכל דרך אפשרית על פי התורה, ובמיוחד כשמתארחים אצל משפחה יש להשתמש בהיתר המרבי.

המקפיד על חלב ישראל

שאלה: האם מותר למי שמקפיד לאכול רק חלב ישראל לאכול מכלים שמשתמשים בהם לחלב נכרי?

תשובה: כותב הג"ר יעקב קמנצקי (אמת ליעקב על שו"ע, עמ' שח), שמותר למי שמחמיר לאכול רק חלב ישראל לאכול מכלים שמשתמשים בהם לחלב נכרי, ומביא ראיה מהרמ"א (יו"ד סד, ט), שאומר שאף אלו האוסרים את החלב שתחת הפריסה מכל מקום אינם נמנעים מכלי בני ריינוס. אם כן בוודאי יש לסמוך להתיר את הכלים שמשתמשים בהם באותו חלב, ודבר פשוט הוא שהאוכל סתם חלב לא ייתן אותו למי שמחמיר בזה. כמו כן מותר לתת מתנה (כגון משלוח מנות) למי שאוכל חלב בלי השגחת ישראל ואין בזה משום לפני עיוור, אף שהנותן עצמו מקפיד על זה. העיקר כמו שאמר זכריה הנביא (ח, יט): "והאמת והשלום אהבו".

ספרדי וכלים של בשר שאינו חלק

שאלה: האם ספרדי שמוזמן אל אשכנזי שאינו אוכל חלק חייב להקפיד על הכלים?

תשובה: כתב הג"ר עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (ח"ה יו"ד ס' ג), שאין לספרדי להקל בבשר שאינו חלק, אך אם הוזמן לסעודת מצווה אינו חייב לחקור אם הבשר חלק, וקל וחומר ביחס לכלים שהם מותרים משום ספק ספקא, שמא הכלי אינו בן יומו, ושמא לא השתמשו בהם בבשר שאינו חלק (עיין בספר חכמת אדם נה, ח). גם אין לומר שבוודאי הכלי בן יומו שמא חיממו בו מים (ערוך השולחן יו"ד נד, ד).

אשכנזי המתארח אצל ספרדי בפסח

שאלה: בפסח נוהגים האשכנזים להחמיר בקטניות, מצה עשירה ודינים שונים של הכשרת כלים בפסח – כגון כלי זכוכית, ליבון והגעלה. לאור הנ"ל מתעוררת בעיה כאשר אשכנזי שוקל האם הוא יכול להתארח בבית ספרדי במשך החג ולאכול שם, וכן האם מותר לו להימנע מקטניות או מצה עשירה בלא שימת לב לאופן הכשרת הכלים, שמן הסתם נעשתה לא לפי פסיקה אשכנזית.

תשובה:

א. לגבי מצה עשירה אין בעיה. אמנם האשכנזים נוהגים לאסור (שו"ע, או"ח תסב ד), אך אפשר להימנע מלאכול מצה עשירה, ואם נפל פירור קטן בתוך מזון אחר ואין הדבר ידוע אין בכך דבר, שהרי גם לאשכנזים אין זה איסור גמור, שהרי התירו בשעת הדחק לחולה ולזקן הצריכים לכך (שם).

ב. באשר לקטניות, אפשר להימנע מאכילתן, וגם אם נפל קצת ולא ניתן להוציא אין לחוש, שהרי הרמ"א כתב שהדבר פשוט שאם נפלו הקטניות לתוך התבשיל בפסח אינן אוסרות את התבשיל בדיעבד (שו"ע או"ח תנג, ב), וקל וחומר שמה שבלוע בכלים אינו אוסר. כן כתב הג"ר עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת (ה, לב), שמותר לאשכנזים הנוהגים איסור באורז וקטניות בפסח להתארח בבית הספרדים ועדות המזרח שנוהגים היתר באורז וקטניות בפסח, ולאכול מהתבשילים המוגשים לפניהם אפילו אם הם יודעים בבירור שנתבשלו בכלים ההם באותו יום אורז וקטניות, והביא כמה הוכחות:

1. מה שכתב הרמ"א (שם).

2. בשו"ת הרמ"א (ס' קלב אות טו) מובא, שהנוהגים להיזהר באיסור חדש אינם צריכים להיזהר מפליטת הכלים של הנוהגים בו היתר, משום שחדש בזמן הזה הוי כספיקא דרבנן שהרי רק הפרושים נזהרים בו משום שרוב דגן מן הישן, לכן אין לחוש כל כך להיזהר מפליטת הכלים של המקלים.

3. מובא בשו"ת הרדב"ז (ד, רצו), שנשאל בדבר חכמים שהיו נזהרים מלאכול משחיטת קצת משוחטי הקהל מפני שאינם נזהרים בשחיטתם כדת או מפני שיצאה טריפה מתחת ידם, האם רשאים לאכול בכלי הנוהגים היתר. והשיב להקל הואיל ורוב השוחטים כשרים ומומחים הם וגם אותם שיצאה טריפה מתחת ידם, שמא שחטו יפה בשאר פעמים כיוון שבקיאים הם, ועוד שטעמו ולא ממשו מדרבנן, ועוד שסתם כלים אינם בני יומם, ועוד שרוב הפעמים יש בתבשיל שישים ויותר כנגד פליטת הכלי ואפילו למי שמחמיר להצריך שישים כדי לבטל כל הכלי, לא החמיר אלא באיסור ודאי ולא בספק איסור, ולכן אין לחוש בזה כלל.

4. מצינו לרמ"א בדין חלב הדבוק לכרס (הגהה יו"ד סד, ט ומובא לעיל על ידי הג"ר קמנצקי), שהמנהג לאסרו, אלא שבני ריינוס נהגו היתר במקצתו, וכתב הרמ"א שאין למחות בידם הואיל ונהגו בו היתר על פי הוראת חכם. מיהו בכל מקום שנהגו בו איסור דינו כשאר חלב שאינו בטל בתערובת היתר אלא כשיש שישים כנגדו, ברם אין לאסור הכלים של בני ריינוס לאחרים הואיל והם נוהגים בו היתר על פי הוראת חכם, ע"כ.

הוסיף הגר"ע יוסף: "והאמת והשלום אהבו, כי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

אמנם לדעת הג"ר אפרים גרינבלט, בעל שו"ת רבבות אפרים, אם אשכנזי אוכל אצל ספרדי בפסח, לכתחילה יש לדאוג שהאוכל יבושל בכלים שלא משתמשים בהם לקטניות. אך זה לא תמיד מציאותי.

ג. באשר לכלים שהוכשרו על פי שיטת הספרדים על פי רוב תשמישם, בזמן שהאשכנזים מחמירים על פי מיעוט תשמישם (שו"ע או"ח תנא, ו), גם בזה אין לחוש משום שהמשנה ברורה כתב שבדיעבד הכלים מותרים (ס"ק מז), וקל וחומר בנידון דידן שמדובר על המזון שכבר נתבשל שם.

ד. באשר לכלי זכוכית שהספרדים מתירים בלי הכשר והאשכנזים אוסרים לגמרי (שו"ע או"ח תנא, כו), הדין הוא שאם היה רוב תשמישו בצונן ועכשיו השתמשו בו בפסח בלא שום הכשר, מותר בדיעבד, כיוון שבדיעבד הולכים אחרי רוב תשמישו. ואם היה רוב תשמישו בחמין ולא הכשירו אותו כלל או שרוב תשמישו היה להשהות בו חמץ מעת לעת אז אסורים החמין שהשתמשו בו בפסח. אך אם היה אחר זמן מעת לעת יש לצדד להקל במקום הפסד מרובה (מ"ב ס"ק קנה). לכן אם מגישים לו מזון יש לסמוך על ספק ספקא - ספק אולי לא היה בכלי זכוכית, ואפילו היה בכלי זכוכית ספק אולי זה כלי זכוכית שרוב שימושו היה בצונן. גם במקרה שמגישים מזון חם בכלי זכוכית יש ספקות רבים - ספק שמא זהו כלי שרוב שימושו בצונן, ואם רוב שימושו היה בחם ספק שמא הלכה שזכוכית אינה פולטת, וספק שמא הפליטה בטלה בשישים, ומשהו בפסח אינו אסור אלא מדרבנן וספקו מותר, וספק שמא החמץ הנבלע הוא רק נותן טעם בן נותן טעם דהיתרא, ושמא החמץ הזה נותן טעם לפגם היה.

לסיכום, מותר לאשכנזי לאכול בלי חשש אצל ספרדי, רק שלא יאכל קטניות עצמן וכדומה.

המחמיר לא לאכול מהיתר מכירה

שאלה: האם מותר למי שמחמיר לא לאכול מהיתר מכירה לאכול מכלים שמשתמשים בהם להיתר מכירה?

תשובה: נשאל הג"ר עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת (ג, נג), על מי שנוהג להקל בשנה השביעית לסמוך על היתר המכירה של הרבנות הראשית וקונה פירות וירקות מהשוק החופשי, ומתארח אצלו מי שנוהג להחמיר ואוכל אך ורק מירקות שגדלו בקרקע של גוי, שאין בהם משום איסור ספיחים כמבואר בדברי הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל ד, כט), האם מותר למארח להאכילו מהירקות שבביתו או שחייב להודיעו על כך. וענה שבגמרא מסכת יבמות (יד, ב) מובא לעניין מחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל, שאף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירים, אלו פוסלים ואלו מכשירים, לא נמנעו בית שמאי ליקח (לנישואין) מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, לפי שהיו מודיעים אותם שדבר זה אסור לדעתם והם פורשים ממנו, ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר "האמת והשלום אהבו". כיוצא בזה אמרו במסכת חולין (קיא, ב) בדין נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא, שלדעת רב אסור ולדעת שמואל מותר, והיה רב מתארח בביתו של שמואל, ואמר: "חס לו לשמואל שיאכילני דבר האסור לדעתי". כן כתב רבנו המאירי (מסכת יבמות פרק א' עמ' עא): "כל ששנים חלוקים באיזה דבר, אחד אוסר ואחד מתיר, אסור למי שמתיר להעלים הדבר מהאוסר ולתת לו מדבר האסור לדעתו, אלא צריך שיודיעהו שדבר זה אסור לפי שיטתו. לפיכך כל שאינו מודיעו מותר לאוסר להתארח אצל המתיר ולסמוך עליו". כמו כן מביא עוד פוסקים שכותבים כך, ומסיק: "לפיכך כיון שיש הרבה משלומי אמוני ישראל שנוהגים להחמיר על עצמם כסברת החזון איש וסיעתו שסוברים שאין לסמוך על היתר המכירה, אסור להכשילם בדבר שנוהגים בו איסור, וכשמתארחים בבית הסומכים על ההיתר של המכירה, כדעת רבים ועצומים מגדולי ישראל, אסור להטעות ולהכשיל את הנוהגים להחמיר, אלא חייבים להודיעם והם יחושו לעצמם" (הגר"ע יוסף שם ח"א ס' י מביא את הכלל מהגמרא במסכת יבמות מבית שמאי ובית הלל להתיר מכירת עוגות של מצה עשירה הנעשות מעיסת קמח הכשר לפסח שנילושה במי פירות ויין וסוכר, שנוהגים בה היתר בפסח הספרדים ובני עדות המזרח, לאשכנזים שלא נהגו בהן היתר עם תליית מודעה שקונים אותן לצורך חולים וזקנים או ילדים שלא הגיעו למצוות).

אם כן, מותר למי שמחמיר לא לאכול מהיתר מכירה לאכול מכלים שמשתמשים בהם להיתר מכירה. כן הורה הג"ר מרדכי אליהו זצ"ל שמותר לכל עדה לאכול בכלים של העדה השנייה שאינם טרפים, וכן כל פסקיו על זה הדרך שכולם מחברים את עם ישראל להיות אחד.

מעשה היה בבחורה שלמדה במוסד חרדי בבני ברק והביאה בשנת שמיטה עוגה מהבית וחילקה לחברותיה. בא ראש המוסד ואמר לתלמידות לא לאכול מאותה עוגה. התלמידה נפגעה ושאלה: "מדוע שלא יאכלו? וכי האוכל בבית הורי הוא טרף?" ענה לה הרב: "אמך לא מקפידה על היתר מכירה, ואולי אפו בתנור חציל והתנור נהיה טרף ואסור לאכול את העוגה". הבחורה נעלבה מאוד והגיעה לבית הגר"מ אליהו בוכיה. הרב שאל אותה אם יש לה אומץ ואמרה שכן. אמר לה הרב ללכת לבית ראש המוסד ואם יגישו לה כוס תה תגיד שהרב אליהו אמר שאסור לה לשתות וכך עשתה. במוצאי שבת התקשר אותו רב להג"ר לאליהו ושאל: "למה הרב אומר שאצלי בבית הכל טרף?" ענה לו הרב: "לא כך אמרתי. אך האם בביתך עושים תה בשבת על ידי תמצית פושרת שיוצקים עליה מים רותחים?" השיב הרב: "כן". אמר לו הג"ר אליהו: "לפי השו"ע זה בישול בשבת ואוכל שבושל בשבת אסור באכילה". התפלא הרב ושאל האם לדעת הג"ר אליהו אסור לכל ספרדי לאכול אצל כל אשכנזי? ענה לו הג"ר אליהו: "לדעתי מותר כי אם זה מותר לכתחילה לאשכנזים, זה מותר בדיעבד לספרדים. אך לשיטתך שהעוגות היו אסורות באכילה, גם התה שלך אסור בשתיה". הבין הרב את הגערה של הרב אליהו ואמר במקום: "חטאתי, עוויתי, פשעתי". אמר לו הג"ר אליהו: "שפכת את דמה ברבים ואתה מבקש סליחה ביני ובינך?" אמר אותו הרב: "מקבל עלי לומר את המילים הללו בפני כל התלמידות". אמר לו הג"ר אליהו: "אם כן כוס התה שלך כשרה" ("אביהם של ישראל" חלק א' מהרב שמואל אליהו עמ' 53-52).

נשאל הג"ר משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד ג, פח), בעניין שיש לאחד חשש לקבוע מקומו בבני ברק כיוון שבתוך דברי התורה יש פעמים שהוא אומר שלא כדברי החזון איש זצ"ל. השיב הגרמ"פ: "לא מובן שום חשש בזה, ואדרבה זהו כבודו אשר מזכירים שיטתו בדברי תורה ומעיינים בדבריו, אף שהמסקנא דחכם המעיין הוא שלא כדבריו, ולא עלה כלל על דעת החזון איש זצ"ל שלא ימצאו תלמיד חכם שיפלגו עליו ולא שייך שיקפיד על זה, דאדרבה האמת והשלום אהבו כדאיתא ביבמות (יד, ב) על פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, וענין שפתותיו דובבות הוא אף כשמזכירין דברי החכם וחולקין עליו, אבל ודאי צריך להזכיר בדרך ארץ, ור' יהושע (חגיגה כח, ב) שהושחרו שיניו מפני תעניותיו לא היה משום שהקשה על דברי בית שמאי אלא מפני שאמר בבטול 'בושני מדבריכם בית שמאי', אבל בלשון דרך ארץ ודאי שליכא שום קפידא לא על מה שמקשין על דברי החכם, ואף לא על מי שחולקין עליו". ומסיק ש"אין לחוש מלהקשות ומלחלוק על גדולי דורותינו אף הגדולים ביותר אבל באופן דרך ארץ, ולכן ליכא שום חשש ושום קפידא להישאר בבני ברק ולומר שיעורים, ואדרבה יהיה מליץ יושר בעדך על שאתה מעיין בספריו".

אם כן, הכל עולה בקנה אחד - "והאמת והשלום אהבו". לשם האמת לא צריך להרוס את השלום, ולשם השלום לא צריך להטות מהאמת.

עוד מובא בספר 'האיש נגד הזרם' מהרב שמואל אבידור הכהן (עמ' 304), שכשמרן הרב קוק עלה לשבת על כיסא הרבנות הראשון שלו, בעיר זוימל, הזמין פיסות קלף בכתב סופר סת"ם נאה עם פסוקים ומאמרי חז"ל בשבח השלום והאמת, כולל הפסוק "האמת והשלום אהבו", וקישט בהם את חדר הדיינים שלו. משעלה לארצנו הקדושה לקח עִמו פיסות קלף אלה, ואמר: "אף על פי שבאותה שעה עדיין לא ידע כי גם כאן, בארץ חמדתנו, זקוקים להארה מיוחדת של שלום ואהבת אחים".

אכילה אצל משפחה בכלים לא טבולים

שאלה: יש לנו משפחה שבה אוכלים כשר אך לא מקפידים על טבילת הכלים והפרדה ברורה בכלים בין בשר וחלב. הם מזמינים אותנו ונעלבים מאוד אם איננו באים. מה ההלכה בעניין זה?

תשובה: אסור להשתמש בכלים לא טבולים (רמ"א יו"ד קכ, ח). אמנם חובת הטבילה חלה על הבעלים, לכן גם מי ששואל כלים מיהודי שלא הטביל אותם הרי הוא בא מכוח הבעלים, ואסור לו להשתמש ללא טבילה, ולכאורה גם מי שמתארח דינו כשואל ויהיה אסור בכלים.

אך יש מי שהקל כי אין זה נחשב השאלה וכן אין זה נקרא שהאורח משתמש בכלי, כיוון שלא הכלי מעניין אותו אלא המזון, ולא אכפת לו אם יגישו לו בכלים של נייר, ועוד שחובת הטבילה חלה על הבעלים (שו"ת בית אב"י קטז). אפשר לצרף את הסברא שכיוון שחייב להוציא את המזון מן הכלי הלא טבול ולהעבירו לכלי טבול, מה לי הוצאתו לכלי אחר ומה לי הוצאתו ישירות לפה. כמובן, סברא זו יפה לצלחת ולכוס ולא לסכו"ם (הגרש"ז אויערבאך, מובא בספר טבילת כלים עמ' פו). כמו כן אפשר לצרף את שיטת הראשונים שמותר להשתמש בכלי לא טבול רק שעדיין לא קיים מצווה להטביל. אמנם אין הלכה כדעה זו אך אפשר לצרפה. גם אפשר לצרף את שיטת הפוסקים שאיסור השימוש אינו אלא מדרבנן. וכן יש לצרף היתר משום כבוד הבריות באיסור דרבנן.

לסיכום, בשעת הדחק, כדי לא לגרום בושה ומצד החשיבות הגדולה של להיות עם המשפחה ולהרבות אהבה, אפשר להתיר.

יש עוד פתרון זמני: במקום להטביל לתת מתנה לגוי והוא משאיל ליהודי. אך הפוסקים אמרו שזה מכוער כיוון שעוקפים את הדין הזה (עיין דרכי תשובה קכ ס"ק סק"א).