אל תקפיאו את ההיגיון: ארץ ישראל שייכת לנו

הרצל דיבר לפעמים בקול ענות חלושה כאשר נימק את הקמת המדינה בצורך להימלט מצרות הגלות. ודאי אנו נעלה לארצנו גם אם חיי חוץ-לארץ הינם שלווים וחיי ארץ-ישראל דורשים מסירות! הרצל הגדיר את ארץ-ישראל כמקלט לאומי, לכן יכולים גם הגויים לדרוש חלק מארצנו כמקלט עבורם, והציעו לחתוך.

לדיבורים בקטנות, מתייחסים בקטנות. היינו צריכים להכריז כלפי העולם כולו: "אנו עם ישראל שממנו יצא אור לעולם. גם בגלות הפצנו מעט אור אך בארצנו ייצא הרבה יותר. דתותיכם, הנצרות והאיסלם, הכל מאיתנו הוא. כל המוסר וכל הצדק מאיתנו. עתה רוצים אנו לחזור לארצנו ולמקומנו, ומזה יפרוץ האור לעולם כולו".

אם נדבר כך, בגדלות, גם יתייחסו אלינו בגדלות. מרן הרב קוק כותב שלולא חטא העגל, היינו נכנסים לארץ ללא מלחמות, הגויים היו נכנעים לפנינו מתוך יראת כבוד, בראותם שם ד' הנקרא עלינו (אורות, המלחמה ד). אך נפלנו, ובמקום לרומם את הגויים, הם הכשילו אותנו, לא עשינו עליהם רושם של קדושה, ולא נותרה לנו בררה אלא מלחמה. האם נימוקים אלו מסוגלים לשכנע את אומות-העולם? נביא דוגמה מן הפרט ומן הכלל. מן הפרט, אורד וינגייט, צדיק אומות-העולם, קצין מודיעין אנגלי שאמר לנו: "זו מדינתכם, אך כבוד הוא לי לעזור לכם כי ארץ זו שלכם היא על-פי התנ"ך. כאשר תתיישבו בארצכם, תצא מזה טובה רבה לכל האנושות. לצערי, שכניכם, מרוב צרות העין אינם מבינים זאת. גם עמי, מתוך חשבונות של תועלת, תומך בשכניכם. על-כן אקדיש אנכי את חיי לעזור לכם" (עיין לוחמים בלילה, לפנינה זר, עמ' 23).

דוגמה מן הכלל, החלטת חבר הלאומים. בעת שתורכיה נפלה, ארץ-ישראל עברה לרשות האנגלים, שהחזירוה לנו, וכן חבר הלאומים אישר את בעלותנו עליה, על יסוד התנ"ך. לרגע קט, האנושות התרוממה להתעלות מוסרית רוחנית והכירה בזכותנו הצודקת בארצנו – אפילו הסינים! זהו כמעט הדבר היחידי הטוב שעשה חבר הלאומים במשך כל זמן קיומו! חז"ל אומרים שלפעמים ד' מוריד גשם רק עבור אדם אחד.

אכן, הגויים מסוגלים להתרומם להכרה שזאת ארצנו על-פי התנ"ך – אך זאת מתוך שנתרומם קודם אנחנו לכך.