אם בעלך קצין קרבי - אין עלייך!

אני קצין קרבי. אני שמח לשרת את עמי, את ארצי, את מדינתי. זה לא קל. זו אחריות, זו הסתכנות, זה ריחוק מאשתי, זה ריחוק מילדיי. אבל אני עושה זאת בשמחה. סך הכל ,זו מסירות נפש קטנה מאד, לעומת מה שעשו אבותינו במלחמת השחרור, במלחמת ששת הימים במלחמת יום הכיפורים.

קשה לי, אך אני עושה כמיטב יכולתי. אני עסוק כל כך עד שאין לי זמן לחשוב על עצמי.

אני חייב ככ"כ הרבה לעם ישראל. גם אם אמסור את כל חיי לעמי, עדיין רחוק אני מלשלם חובי. אך העול היותר קשה הוא על אשתי.

היא לבדה עם עצמה ולבדה עם הילדים. לא קל לגדל ילדים. גם כשאבא נמצא בבית אין הדבר קל, קל וחומר כשכמעט אינו נמצא. הרבה פעמים אין אבא יכול להגיע הביתה, ולפעמים הוא מודיע שיבוא, לבסוף התוכנית משתנה והוא איננו בא. ואם ב"ה הוא מגיע, הוא כל כך עייף עד שצונח על השולחן ונרדם.

גם לפני שנולדו ילדינו היה מאוד קשה לה. היא חשה בדידות. בדידות זה נורא. במיוחד כשהיא מלווה בדאגה מתמדת לשלומי.

אשתי היא היא גיבורת העל. מעולם לא הוציאה מילה של אנחה. לו היתה נאנחת, הייתי נשבר וחוזר הביתה. יש לי חברים, קצינים, שהבינו שנשותיהם מסתייגות, ופרשו.

אשתי צדקת. לא רק שאינה מתלוננת אלא גם דוחפת אותי, גאה בי ומזכירה כל הזמן לילדינו :אבא שלנו גיבור. אך הגיבורה האמיתית זו היא.

פעם אמרתי לה שהיא כמו דבורה הנביאה שדחפה את ברק בעלה להילחם במלחמת שחרור. היא הסמיקה והרכינה ראשה בענווה.

כידוע, כשיש מלחמת מצווה, יוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. היום, כמובן זו מלחמת מצווה: הצלת העם, הצלת הארץ וקידוש השם.

ברור שהחתן יוצא מחדרו אך לאן יוצאת הכלה, הרי אין גיוס בנות!?

מסביר הרדב"ז על הרמב"ם: הכלה מספקת מים ומזון לבעלה. כמובן בימינו אין בזה צורך כי יש חיל אספקה ו"צה"ל צועד על קיבתו". אך במזון נפשי יש צורך ואותו היא מספקת לי. תמיכה נפשית ושמחה. מזון כזה הוא חשוב לאין ערוך.

אשרי שזכיתי. כל בוקר אני אומר בסוף התפילה: "מודה אני לפניך רבונו של עולם שנתת לי אישה כזו שבזכותה אני קצין בצה"ל. כשאעלה לעולם הבא, וירצו לתת לי עיטור עוז וגבורה אגיד: תנו אותו לאשתי.