אני אוהב אתכם, עמי

הרב שלמה אבינר

אשריכם ישראלי עמי. כל יום אני עובר בכותל פעמים מספר ופוגש אתכם. אני פוגש כל מיני יהודים וכולם ממש נהדרים. כדי לדעת זאת, איני צריך להביט בארוכה, להתבונן הרבה. די במבט חטוף של רגע, לדעת שכולכם פנינים. כיצד אני רואה את? איני יודע להסביר, אבל אינני צריך להסביר. גם איני רוצה להסביר. די בכך שנשמתי אומרת לי. שאלו ישירות את נשמתי. או יותר טוב, שאלו ישירות את נשמתכם.

יש יהודים עם כיפה, יש בלי כיפה. כיפה – זו יראת שמים, זו הצהרה מול העולם כולו: אני יהודי, אני יהודי של תורה. יש כאלה עם כיפה גדולה, ויש עם כיפה קטנה. אני מעדיף כיפה גדולה. אבל כל כיפה, היא יראת ד' כלפי מעלה. ויש בלי כיפה, אבל יש להם כיפה בלב, כיפה בנשמה, אני רואה אותה.

יש עם זקן, ויש בלי זקן. זקן ארוך, זקן קטן. אני אוהב זקן. אם גם מי שהוא ללא זקן, הוא עם זקן, בפנים בלב.

יש נשים כל כך צנועות, גם מבוגרות, גם ילדות. כל הכבוד להן שאינן רודפות יופי, נראוּת, חיצוניות, מבטים. אשריכן בנות ישראל. הקדוש ברוך הוא גאה בכן. איזו מסירות! איזו ענווה! אינו פנימיות! יש פחות צנועות, אפילו פחות מפחות. אבל הן צנועות בעומק נשמתן.

כל כך הרבה אני מעמיס על הלב, על הנשמה! נכון. היא העיקר. כמובן, הנשמה רוצה להתגלות בחיים, ואם זה לא קורה, כואב לה נורא. אבל, לעולם, אין זה נמחק ממנה.

ויש חיילים. תודה רבה לך אדוני החייל, שאתה שומר עליי. אתה מסתכן כדי לשמור עליי. אני חייב לך חיים. כמה זה עולה? אין לזה מחיר! אבל אני יודע איך אשלם לך: הייתי חייל במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, עוד לפני שנולדת. זה היה תשלום מראש. בסדר?

ויש חיילים ויש חיילות. אני מעדיף שיהיו רק חיילים. אבל לא שאלת אותי. ואם כבר את חיילת, אז תודה לך גבירתי החיילת.

יש גם שוטרים ושוטרות, מג"בניקים ומג"בניקיות. תודה רבה. אני לא רוצה להטריח אתכם, לומר לכם כל הזמן תודה רבה, אבל תוכלו לראות בעיני שזה מה שהן אומרות.

כל כך הרבה יהודים, שונים ומשונים אחד מהשני. אבל המשותף יותר גדול לאין ערוך מאשר המפריד.

תודה רבה לך אדוני הרופא, אתה כל כך רציני. תודה רבה אדוני הנגר, בזכותך יש לי כיסא ושולחן. תודה החשמלאי, משרת ד' לקיים יהי אור. תודה האופה, בשבילי, אתה קם מוקדם. לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אבל גם על הלחם.

הנה אשה בהריון. לפעמים זה לא קל. זה כבד. בחילות. שמירת הריון. אבל את מחזיקה מעמד. כל הכבוד לך.

ואת, עם התינוק, כמובן לא רואים שאת מניקה, אבל יודעים. גם זה לא תמיד קל. בכלל, תינוק, זה לא קל. גם פעוט. גן ילד. גם נער. זה קשה, אבל זה נפלא. כל הכבוד לך.

יש כאן בכותל צעירות. תגידו, אין לכן מה לעשות בחיים, אלא לבוא לכותל. במקום לטייל, לבלות, להנות, - אתן באות מול האבנים האלה. אכן אלו אבנים קדושות, ואתן אוהבות קדושה.

ויש זקנים וזקנות. סוחבים את עצמם בקושי אל הכותל. יש כאלו הבאים יום יום. אולי תנוחו על ספה אחרי יום עבודה קשה, או לקראת יום עבודה קשה. לא. אתם באים לכאן. איפה ראינו דבר כזה בעולמנו. רבונו של עולם שמח בכם.

סליחה, לא סיימתי את הרשימה. אפילו לא התחלתי אותה. עם ישראל הוא אין סופי. אבל כולכם בליבי, כולכם בנשמתי, ואני בתוך כולכם. ד' ישמור עליכם. אוי, כמה אני אוהב אתכם. אני חולה אהבה עליכם.

אוי, שכחתי את תלמידי הישיבות. הרי גם אני הקטן לומד בישיבה. בשביל זה, אני בא כל יום. אתם ממש מטורפים. במקום לרדוף כסף וכבוד, אתם מתמסרים, יומם וליל, שנה אחר שנה, על לימוד תורה, בשביל עם ישראל, בשביל רבונו של עולם. גם אני מטורף יחד אתכם.

עמי, אני משתדל לעשות דברים טובים, וקצת מהם אני עושה. אבל זה כאין ואפס לעומת מה שאני שייך לכם.

תודה רבה, עמי, אני חייב לכם הכל. כל הזמן אני חושב עליכם. כל הזמן אני מגן עליכם, ועל כל אחד מכם. לא בנשק, כי כבר איני חייל. אבל בפי ובמחשבתי. כי אינני מסתכל על פרט זה או אחר, אבל בכל. אני מסתכל על הנשמה. ובסוף כולנו נהיה כמו נשמתנו. זה יהיה. זה הולך ונהיה.

כל פעם שאני עובר בכותל, אני נבלע בכם, אני נשאב בתוככם, אני מתעלף בתוככם.

לפעמים כל כך צפוף. ואני כמעט לא מצליח לעבור. אולי יותר טוב ככה. כי אז אני יותר נבלע בכם.