האם האחדות בצה"ל היא שיקול הלכתי?

יש כעת כל מיני פרשיות בהן אנשים תוקפים את צה"ל, לכן יש להבין יסוד גדול בהלכות צבא. האחדות בצבא מבוארת בשאילתות רב אחאי גאון קמב בפרוש של הנצי"ב (סי' קמב). מסופר בגמרא בבא בתרא (כא, א-ב) על יואב, שעשה מלחמה באדום במשך חצי שנה והכרית כל זָכָר באדום (מלכים א יא, טז). שאל אותו דוד: למה כל זכר? ומה עם הנקבות? ענה לו יואב: כתוב תמחה את זכר (עם שני קמץ) עמלק (אמנם זה אדום ולא עמלק). אמר לו דוד: זה לא זכר (עם שני קמץ) עמלק, אלא זכר (עם צרי וסגול) עמלק. אמר לו יואב: אני למדתי זכר (עם שני קמץ) ולא זכר (עם צרי וסגול). הלך יואב למלמד שלו ואמר לו: לימדת אותי זכר (עם שני קמץ) (לפי גירסה אחרת, הוא לימד אותו זכר עם צרי וסגול, אבל יואב לא הבין טוב. בכל זאת, המורה היה אשם, כי מורה צריך לדאוג שהתלמיד יבין נכון). יואב שלף חרבו להרגו משום "ארור עושה מלאכת ד' רמיה" (ירמיה מח י). אמר המורה: נכון שאני ארור, אבל לא צריך להרוג אותי. ענה יואב: הפסוק ממשיך: "וארור מונע חרבו מדם" (שם). יש שתי דעות בגמרא: אחד אומר שהוא באמת הרג אותו, ואחד אומר שהוא לא הרג אותו. הנצי"ב על השאילתות מסביר שהוא באמת הרג אותו. אבל “וארור מונע חרבו מדם" הוא פסוק בירמיהו שלא פוסקים על פיו!? עונה הנצי"ב: מורה שטועה - לא הורגים אותו, אבל פה מדובר בהלכות מלחמה. מי שמבלבל בהלכות מלחמה, יכול להיות שכן הורגים אותו, כי בהלכות מלחמה אתה לא יודע לאן הדברים יגיעו. המקור הוא מדין בורח מהקרב, שמותר למשטרה הצבאית העומדת מאחורה להרגו, משום שהוא מחליש את רוח הלוחמים. הנצי"ב אומר שיש לו דין רודף כלל ישראל. מי שמחליש את הצבא, את הלחימה, את הרמטכ"ל - אין לך רודף כלל ישראל יותר מזה.

על פי זה, הנצי"ב מסביר הרבה סיפורים נבוכים בתנ"ך:

א. כידוע, עכן לקח שלל במלחמה והרגו אותו על כך (יהושע ז). חייל שלוקח שלל הורגים אותו? מסביר הנצי"ב: כן. הייתה פה פקודה והוא הפר את הפקודה. הוא החליש את הצבא ולכן אפשר להרוג אותו. אף על פי שלקיחת השלל זו לא מכשלה צבאית טהורה, אבל יש פקודה לא לקחת, אז אתה לא לוקח. אם אחד לוקח, הסמכות של הצבא נחלשת.

ב. בפרשת פילגש בגבעה (שופטים יט-כא), עם ישראל אמר לשבט בנימין לתת להם את הפושעים. הם לא נתנו, אז הרגו את כל שבט בנימין. יש דיון בראשונים אם צדקו או לא. הנצי"ב סובר שצדקו, כי שבט בנימין מרד בכלל ישראל. כלל ישראל ביקש משבט בנימין לתת, אז היה עליהם לתת, אחרת כל שבט יהיה לחוד וזה סופו של עם ישראל. לפני המלחמה נגד שבט בנימין, עם ישראל נשבע שמי שלא יבוא למלחמה ייהרג. יבש גלעד לא באו, אז הרגו את כל יבש גלעד על סרבנות גיוס במלחמת אזרחים. הם סירבו לכלל ישראל והחלישו את הצבא, לכן הרגום.

ג. שאול המלך נתן פקודה לא לאכול ביום המלחמה. יהונתן אכל דבש, ושאול דן אותו למוות. אבל זאת לא עבירה צבאית טהורה!? לא משנה. הוא עבר על ההוראה לא לאכול דבש. בסוף, העם פדה את יהונתן, אבל שאול היה מוכן להוציא להורג את בנו כי הוא הפר פקודה צבאית.

ד. גדעון קרא לבני אפרים למלחמה והם לא באו. כשהוא חזר, הוא הרג אותם (שופטים ז-ח). אחרת, זה בלתי אפשרי. לכל שבט תהיה מיליציה משלו? האויב יהרוס אותנו! הנצי"ב אומר יותר גרוע: אם יהיו מיליציות, השבט הזה יכרות ברית עם האויב הזה והשבט הזה עם האויב הזה, כמו שהיה שבזמן אריסטובולוס והורקנוס, שאחד כרת ברית עם יוונים ואחד עם הרומאים. אנחנו נצא קרחים מכאן ומכאן.

כל הדוגמאות האלו, אומר הנצי"ב, הם בגלל מרידה ברמטכ"ל. כותב הרמב"ם בהלכות מלכים (ג, ח): "כל המורד במלך ישראל, יש למלך רשות להרגו. אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא - חייב מיתה. ואם רצה להרגו - יהרג. שנאמר: "כל איש אשר ימרה את פיך" (יהושוע א, יח)". כלומר, הרמב"ם מסביר שהפסוק מדבר על מרידה במלך. הנצי"ב מסביר אחרת. הוא מסביר שהפסוק מדבר על הרמטכ"ל, שהרי הפסוק נאמר ליהושע בן נון, שלא היה מלך. אמנם יש מחלוקת אם היה לו דין מלך או לא, אך הנצי"ב סובר כשיטה שהוא לא היה מלך.

אנחנו פוסקים שאם המלך גוזר נגד ההלכה, לא שומעים לו (רמב"ם, הלכות מלכים ג, ט), כמו שכתוב (שם): "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו – יומת", ואחר כך: "רק חזק ואמץ" - בתורה. כלומר, תשמע אל דבריו, רק אם הם ע"פ התורה. אבל יואב בן צרויה לא סבר כן. הוא סבר, שכל מי שמפר פקודה, בצדק או לא בצדק, חייב מיתה. הוא הרג את עמשא בן יתר שהפר את פקודת דוד בצדק (שמואל ב כ, ח-י). אח"כ הוא נדון על זה למוות על ידי שלמה המלך (מלכים א ב, לב). הוא סבר, שצריך לציית למלך גם אם הוא אומר שצריך לעשות דבר אסור, כי זה פקוח נפש. אחרת, הוא מחליש את העוצמה של המלך. אבל אנחנו לא פוסקים כן. עבירה היא פקודה בלתי חוקית בעליל, ואנחנו לא עושים.

זאת גם הייתה סברתו של יפתח להרוג את בתו. האם באמת יפתח הרג את בתו או שהלכה לגור בהרים? מחלוקת ראשונים. אבל לפי השיטה שהרג את בתו ממש, הרי זה רצח!? תירץ מרן הרב קוק בשו"ת משפט כהן (ס' קמד): יפתח חשב שהבטחה של מלך היא ביהרג ואל יעבור. הוא הבטיח לרצוח. אם המלך יפר הבטחות, כבר לא נסמוך עליו וכל האומה תיפול. אבל הוא טעה, כי אפשר לעשות התרת נדרים. הוא טעה, אבל זאת הייתה הסברא שלו. שמירת דבר המלך היא פקוח נפש של האומה. במקום קלקלתו של יפתח, שם אתה מוצא גדלותו.

לכן, כותב הנצי"ב, אחדות האומה היא פקוח נפש. מי שמפר את האחדות האומה, לא משנה מה הרקע, יש לו דין רודף. לא אמרנו שכל מי שיפר נהרוג אותו. זה שיקול. הרי גם רודף לא תמיד הורגים. יש במדינה כל מיני אנשים עם כל מיני השקפות ורעיונות. הם יהודים מבולבלים. הם לא אנשים רעים. אי אפשר להתחיל לחלק את האומה לשני צבאות או אפילו יותר. צבא אחד שיפנה ערבים, צבא אחר שיפנה חרדים, צבא שיפנה שמאלניים, צבא שיפנה ימניים וכו'. המון צבאות. לכל צבא יהיה סמל אחר. א"כ, נתחיל לשאול כל חייל: "אתה מוכן לעשות את המשימה הזאת?". אי אפשר ככה. כשיש פקודה, מקיימים וגמרנו.

לא להכניס את הויכוחים הפוליטיים לצה"ל. הוא עסוק בפיקוח נפש של האומה כולה. יש שלוש מאות מיליון אויבים ערבים מסביב, עוד מיליארד וחצי מוסלמים שעוזרים להם, ועוד מיליארד נוצרים. לכן תשאיר את הצבא בצד.

אוסקר ויילד מספר: פעם הייתי במערב הפרוע באמריקה והיה שם בית מרזח עם תגרות. יורים אחד על השני, מפילים שולחנות, דוחפים ומכים. הפסנתרן שניגן, תלה שלט: "בבקשה לא לירות על הפסנתרן. הוא עושה כמיטב יכולתו". בתוך האווירה הלא נורמאלית, הפסנתרן מנסה להכניס קצת שמחה. הוא לא בעסק, אל תירו עליו. כך גם אל תירו על צה"ל, שלוחם מערב עד בוקר ובכל יום תמיד, ביבשה, באוויר ובים, באהבה ואחווה ושלום ורעות, ובמסירות נפש.