חילוקי דעות בלי חילוקי לבבות

אמר לי חבר: איך אני יכול לא לשנוא אנשים אלה ואלה, הרי יש להם דעות נוראות ואיומות שמסכנות את העם, את הארץ ואת המדינה?! וכי עלי להשלים, להיות חבר שלהם ולומר אמן על כל דבריהם?!

לא. יש כאן טשטוש תחומים. חילוקי דעות הם לגיטימיים, ולפעמים אף נצרכים. אתה חייב להלחם בכל תוקף נגד דעות שהן כרקב לבית ישראל. אך אין זו סיבה לשנוא את האדם שמביע דעות אלה. חילוקי דעות – כן, חילוקי לבבות – לא. הדעה שנואה, האיש הנושא אותה אינו שנוא. יש הבחנה בין הנושא לבין המושא.

שמה תאמר: קשה לעשות הבחנה זו, אני מזהה את האדם עם דעתו. ובכל זאת, חייבים לדעת להבחין. אי אפשר לערבב דברים. אדם בעל דעה פוליטית לה אתה מתנגד, אינו נהפך בשל כל ל"חיה פוליטית". הוא בן אדם. קודם כל הוא אדם מישראל, ואחר-כך בעל דעה פוליטית. הוא אינו מצטמצם לחיה פוליטית, הוא חי ונושם, עובד ואוהב, נשוי לאשה ואב לילדים, עושה חסד לאנשים. אישיותו אינה מצטמצמת למגירתו הפוליטית.

הבחנה זאת הכרחית. כשמדלגים עליה, נוצרים סטריאוטיפים, ומדביקים על הזולת דמות מופרזת מוגזמת קריקאטוראלית שאינה נכונה במידה רבה. מסתלק כל הצד האנושי מאישיותו, ואז יש היתר לשנוא, להכות, מי יודע, אפילו לרצוח.

נכון שזהו תהליך טבעי. כשיש התנגדות עצומה לדעתו של אדם בתחומים חמורים, חל כרסום איטי ביחס לאישיותו, ביחס לצד האנושי שבו. כדי למנוע תהליך זה, יש צורך לשוחח, לדבר, להחליף דעות. וכי נתחיל לארגן סימפוזיונים? לא. אי אפשר לדבר באופן נורמאלי בסימפוזיונים ובאסיפות עם. יש לדבר אחד על אחד, לכל היותר "שתים על שתים". החוקר הסוציולוג האנגלי פרקינסון כתב, שפגישות הן יעילות אם מספר המשתתפים נע בין שלושה לחמישה. עד חמישה אדם מדבר, מעבר לזה הוא נואם – מה שמונע בירור דעות. עליך לשוחח עם אנשים שאינם שייכים למחנה שלך. אל תשאל איפה תמצאם. תמצא אותם בתוך משפחתך. בכל משפחה יש דתיים ולא דתיים, חרדים וציונים, ימניים ושמאלניים, אשכנזים וספרדים, וכן הלאה. אפשר לשוחח בנעימים, ותהיה לכך תועלת כפולה:

1. סילוק אי ההבנות. כנראה שאף צד לא ישכנע את השני, אך הקריקאטורה שלו תיעלם.

2. עוד רווח גדול: תראה שגם השני הוא בן אדם, ולכן הוא ראוי לאהבה.