על החטופות ועל האנוסות

שאלה: ליבי נקרע כאשר אני חושבת על החטופים, ועוד יותר על החטופות, ועוד יותר על החטופות שנאנסו.  וזאת כי אני בעצמי עברתי אונס בכיתה ח.  אמנם עברו עשרות שנים, אבל הפצע עדיין מדמם בתוכי.  ועד היום אינני מבינה למה אנשים כה מתרגשים – ובצדק – מהחטופות, ולא ממקרי האונס.  כאשר הקורונה התחיל, נשים עשו הפגנה בפריז: למה אתם נבהלים מקורונה ולא מכך שכל 6 דקות, אשה נאנסת בצרפת.  אינני יודעת כמה יש אצלנו, אבל שמעתי מחברות רבות שעברו זאת.  למה לא מתרגשים מזה.  הרי למדתי שאונס אשה הוא כמו מי שרוצח אותה: "כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה" (דברים כב, כו).  במיוחד שבעוטף עזה מדובר בחיות-אדם, ולגבי אונס יש לנו עסק עם אנשים לכאורה מתורבתים.  אינני מבינה!

תשובה: אין מה להבין.  אדם מתרגש מן החדש ולא מן הקבוע. 

הרי זה נורא: בארצנו, מתוך נערות ונשים, אחת מחמישה עברה אונס.  ואחת מתוך שלושה עברה פגיעה מינית פיזית: בכיתה ו: 14%.  בכיתה ח: 20%.  בכיתה י: 24%.  איום ונורא!

אז למה לא מתרגשים?  הוא מה שאמרנו קודם.  כי לצערנו, אנשים התרגלו.  זאת ועוד, רק 6% מדווח (כמובן, דיווח שקר הוא חמור מאוד, אך ב"ה הוא נדיר), לכן העניין נשאר חסוי.

 אפשר להציע שני דברים.

הראשון הוא שהילדות תלמדנה הגנה עצמית, וכן הנערות והנשים.  ואז מי שינסה לפגוע בהן, ישלם זאת היוקר.

דבר שני.  מעשה באנס שהתנפל על בחורה במיטתה.  ב"ה, היה לה אקדח תחת הכרית, וירתה בו והרגה אותו.  בבית המשפט, קבע השופט הנתקפת באונס, מותר לה להשתמש בכוח סביר כדי להגן על עצמה – וזה היה סביר.  כל הכבוד.

ברומא העתיקה, הרגו אנס.  לא כן בתורה.  אבל יש להרוג אותו חברתית.  גם זה ירתיע.

ד' ירחם על החטופים, על החטופות. על הנאנסים ועל הנאנסות.