עשרה כללים בבקשת סליחה על לשון הרע

א. מי שמדבר לשון הרע על חברו, כל זכויותיו עוברות לחבירו וכל עוונות חבירו עוברים אליו (חובות הלבבות).  אך אם עושה תשובה ומבקש סליחה מחבירו כראוי, עניין זה מתבטל.

ב. אם סיפר לשון הרע על חבירו ונגרם לו בושה או נזק או פחד, חייב לבקש ממנו סליחה.

ג. אם עוד לא נגרמו לו אלה, אבל עתידים להיגרם, עליו לבקש סליחה.

ד. מי שדיבר לשון הרע על חבירו, והצליח לשכנע את השומע או את השומעים להוציא מעצמם זאת מן הראש, אינו חייב לבקש סליחה (בכל אלה עיין חפץ חיים, הלכות לשון הרע כלל ד).

ה. מי שסיפר רכילות על חבירו, כלומר דבר הגורם למחלוקת על אף שאינו גנאי, חייב לבקש ממנו סליחה (עיין שם, רכילות כלל ד).

ו. מי שדיברו עליו לשון הרע אינו חייב לסלוח, כל זמן שיש חשש שאחד השומעים עדיין מאמין בלשון הרע (שו"ע או"ח תרו מ"ב ס"ק יא).

ז. מי שדיבר לשון הרע על קבוצה חייב לבקש סליחה מכל הקבוצה.

ח. מי שדיבר לשון הרע ברדיו צריך לבקש סליחה שם.  וכן באינטרנט או פייסבוק או ווטסאפ.

ט. מי שדיבר לשון הרע בעיתון צריך לבקש סליחה באותו עיתון באותה מסגרת – כלומר אורך הכתבה ומיקום הכתבה.

י. לכן: אלהי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה.