עת לאהוב

זה הזמן לאהוב. תמיד זה הזמן לאהוב. אחרי חורבן בית שני ולפני חורבן בית שני, בגלות ובזמן בית ראשון, וקל וחומר היום, בעת שיבת ציון.

יש אומרים: יש קרע, יש בקע, יש שסע. לא נכון. אל תוציא שם רע על אומה שלמה. יש מעטים שמתבטאים כן - ובכך גורמים שזה יהיה כך. מה שנקרא כוחם של מילים. אדרבה, ראה הטוב שיש אצלנו. ראה שאנו המדינה עם הכי הרבה מתנדבים מכל סוג ומכל זן: 45 אחוז. מדינה עם לב טוב.

לא מדינה של שיבוש לאומי. לא מדינה של מרד אזרחי. אלא מדינה של "ואהבת לרעך כמוך, כמוך בלי שום הפרש, כמוך בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך ממש" (מסילת ישרים יא).

בל נתמקד בדברים הרעים, בזוועות, בשלילה. בסוף, אנו עלולים להאמין בזה וליצור לעצמנו תדמית עצמית נמוכה כמה אנו גרועים. נדבר דברים טובים מתוך חסד ועין טובה. נרים מבט ונראה במה זכינו: "קול צופיך נשאו קול, יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו, בשוב ד' ציון" (ישעיהו נב, ח). "מה נאוו על ההרים, רגלי מבשר, משמיע טוב, משמיע ישועה, אומר לציון: מלך אלהיך" (ישעיהו ז). כל העולם מסתכל עלינו ונדהם. אז גם עלינו, נסתכל על עצמנו, ונדהם.

בזמן שיבת ציון לפני יותר ממאה שנה, כל כך התפעלנו, על החסד האלוהי המופלא, שבודאי לא היה זכותנו, ושאלנו מה עלינו לעשות, כדי שיתמיד בנו. השיב זכריה הנביא: "אלו דברים אשר תעשו: דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, אמת ושלום אהבו, ואיש את רעת רעהו, אל תחשבו בלבבכם" (זכריה ח, טז-יז).

גם אם אנו חושבים שכל האמת אצלנו, לא נעקוץ, לא נעסוק בשיח מורעל, לא נשתייך ל"ועד למען חיפוש מומים אצל אחרים".

תמיד נגמול חסד, אפילו למי שהציק לנו, לא נהיה נוקמים ונוטרים. נקרא מגילת רות, מגילה של חסד. הרי אנו, עם ישראל "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים" (יבמות עט, א).

לא נעשה לחברינו מה שאינינו רוצים שיעשו לנו. אדרבה, נעשה לחברינו, מה שאנו רוצים שיעשו לנו. ואהבת לרעך, לשם שמים, לא למטרת תמורה, אלא לשמה, ביוונית אגפה Agape.

כולנו נעשה חסד לכולנו. לא צביעות, לא שוחד, לא מרי אזרחי, אהבה הדדית לשמה. אקוסיסטם ,Ecosystem, מערכת אקולוגית של אהבה.

"הסר ממך עקשות פה, ולזות שפתיים הרחק ממך" (משלי ד, כד), ולא "עקוב הלב מכל" (ירמיהו יז, ט). "ומל ד' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך" (דברים ל, ו).

ד' ברא עולם טוב, אך לצערנו, הוא הפך לזירת קרב. בידינו הוא לתקן, קודם בתוכנו, ואחר כך, באנושות כולה.

אך כיצד נגיע לאהבת כל ישראל? פשוט מאוד. נזכור שהמשותף הוא לאין ערוך יותר גדול מהמפריד. המפריד הוא פירורים קטנים לעומת המשותף. המשותף הוא הנשמה הישראלית, הנשמה האלוקית, הסגולה הישראלית (עיין אורות, אורות ישראל ד, ב). כמובן, נושא זה הינו עמוק מאוד, ומצריך לימוד גדול ורציני של אמונה. אך בל נדאג, לימוד זה הולך ומתפשט באומתנו היקרה.

אהבה זו אינה יוזמה של רצון טוב לבדה, היא חובה, היא מחויבות, היא .Engagement "מה ד' דורש מעמך... אהבת חסד" (מיכה ו, ח). בל נגדיר בעצמנו, מה טוב ומה רע. נלך על פי הטוב המוסרי המוחלט, הטוב המוסרי האלוהי.

נלך על פי צלם אלוהים שבאדם, ועל פי צלם אלהים המיוחד של עם ישראל.

ובמיוחד נזכור את העניים, העשוקים, המסכנים, האלמנות והיתומים. "עושה משפט לעשוקים, נותן לחם לרעבים". "ד' שומר את גרים, יתום ואלמנה יעודד" (תהלים קמו, ז-ט).

כי לצערנו, יש עדיין בעולם אי צדק. כולנו אשמים במישרין או בעקיפין, במבנה החברתי הלא צודק. "הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכיסיתו, ומבשרך אל תתעלם" (ישעיהו נח, ז).

"ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל לו, כו).

"לב טהור ברא לי אלהים" (תהילים נא, יב).