עת מלחמה

כמובן שהיננו בצער כבד על חללינו הרבים, על חורבן הקיבוצים, וליבנו עם השבויים. אך חלילה לנו ליפול לייאוש, דיכאון ומחשבות פסימיות ; יש לשים הכל בפרופורציות. אנו במלחמה כבר 75 שנה. מאז מלחמת השחרור ועד היום, עם הצלחות וכשלונות, עם נצחונות והפסדים, עם הגנה ועם הרוגים, עם רגעי מנוחה, ועיתות מלחמה פעילה. המלחמה היא על ארצנו, עמנו ומדינתנו. יש תמיד להביט על נס קיומנו: מסביבנו חצי מיליארד ערבים, שישמחו מאוד להשמידנו, ובתוך ארצנו כמה מיליונים. שלא נדבר על שישה מיליארד אנטישמים בעולם שמייחלים לרעתנו; חלקם חריפים וחלקם מתונים. לכן, אנא לא להיות נאיביים שלא יהיו מלחמות. היו מלחמות, ויהיו עוד מלחמות, לנו ולבנינו, ואולי גם לבני בנינו.

זו לא פסימיות; אין כלל וכלל להשוות בין השואה הנוראה שעברנו לפני שמונים שנה, לבין מה שקורה בארצנו, גם לאחר שאויבנו טבחו באכזריות במאות תושבי עוטף עזה והתעללו בהם. אין הדבר מתקרב ולו במקצת למה שחווינו בעבר. המצב היום הוא טוב מאוד יחסית לגלות . בכל יום ויום עלינו לחזות בשיבת ציון, לשמוח ולהודות שיש לנו מדינה, צבא , ותקומת ארצנו. כמובן שאין לזלזל במה שאנו עוברים ולהצטער מאוד על הזוועות שחווינו, אך אין זה מתקרב ולו במקצת למצבנו בגלות.

כמה זמן תיקח המלחמה? איננו יודעים, שכן היא נמשכת כבר 75 שנה. הרמב״ם מגדיר שיש מצווה למנות מלך שילחם מלחמותינו (הלכות מלכים ד י), אך הוא אינו מציין כמה זמן תימשך המלחמה. הרבה תוהים : יש צרות, אז איך אתם קוראים תקופה זו אתחלתא דגאולה? אך הם לא יודעים, שאתחלתא דגאולה מוגדרת כמלחמה ( מגילה יז ב). לפני המלחמות, היו פוגרומים ולא יכולנו להגן על עצמנו. עכשיו ב״ה אנחנו יכולים להגן על עצמנו. הרגעים הבודדים בבוקר שמחת תורה, שבו חיות אדם איימו על נשים וילדים, ואין מציל ואין מרחם, הם תזכורת למצב בו היינו במשך אלפיים שנות גלות. בגלות, לא הגיעו כוחות צה״ל לאחר זמן וחיסלו את כל הצוררים. לכן יש לראות גם כיום, את הנס העצום שאנו שרויים בו בכל עת ובכל שעה, ומתוך כך להתחזק בעוז ובגבורה.

כבשה בין שבעים הזאבים בגלות (ילקו״ש תהלים לה) ננשכה ,הורעבה ועברה התעללויות נוראות, אך לא מתה. כעת היא חזקה ובריאה, וצרותיה שוליות מאוד יחסית למה שעברה. אך תמיד יש לעמוד על המשמר. שר ההגנה של שוויץ אמר פעם: שליש מתקציב המדינה הולך לביטחון, כל שוויצרי הוא מילואימניק. שאלו אותו: הרי אתם ידועים כמדינה ניטרלית, וכי אינכם נותנים אמון באוסטרים, בגרמנים ובצרפתים? ענה: לא! לכן, בכל עם יש צבא ומלחמות, ואין להיבהל מהן. אסור לפחד בשעת מלחמה ״אל תערוץ ואל תחת ( יהושע א ט)״! הדבר נוגע לכולם, שכן כל העם חזית אחת. כל אזרח הוא חייל, כל קילומטר הוא גבול. אסור לחיילים ולאזרחים לפחד, ואסור להיכנס לדיכאון בשעת מלחמה. העזתים אינם מדינה, וחמאס אינו צבא. הם טרוריסטים שפלים נבזים, ואינם יכולים להשתלט על המדינה ולכבוש אותה. מטרתם היא להפחיד, זו מטרת הטרור, ולכן אסור להיבהל, אסור לפחד ולהחלש. חייל יקר, גם אם ראית זוועות, וחבריך מתו, רוץ מהר והסתער, אל תתייאש, אל תבכה ותתעצב, חסום את כל המחשבות האלה עד לסוף המלחמה.

הדיבורים על מחדלים והאשמות הן אלו שמחלישות אותנו. אין לנו להתעסק בזה כלל וכלל עד לסיום הקרב. כלל גדול: אין אדם או ממשלה או צבא שלא עושים טעויות. יש להסתכל על המכלול: מדינת ישראל עשו הרבה יותר דברים טובים מאשר טעויות. אין כרגע להרעיף ביקורות על הצבא, ובכלל, צריך ענווה בעניין. וכי כל אחד הוא גנרל, וכל אחד הוא רמטכ״ל? נראה אתכם, מבקרים יקרים, מטיסים בעצמכם את המטוס הזה לבדכם.

ד׳ בעל מלחמות, מצמיח ישועות. אחרי כל מלחמה, צומחת ישועה, כדבר מרן הרב קוק באורות.

המלחמה פרק א. וכן אנו ממגרים את הרשעה בעולם. במלחמה כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. זהו משפט נכון, למרות שמקורו בשלושת המוסקטרים. האחדות ולכידות העם היא הכוח החי החזק שלנו. גם אם העורף אינו חלק פעיל במלחמה, הוא חלק רוחני. גם אשתו של החייל היא חלק במלחמה, בחיזוקיה ועידודה. שכן במלחמת מצווה, כולם יוצאים למלחמה, גם כלה מחופתה (רמב״ם מלכים ז ד). הדבר תמוהה: וכי כלה הולכת להילחם? אלא היא עוזרת בעורף, גם בהבאת אספקה (רדב״ז שם), וגם בעידוד וחיזוק בעלה. אשרי הנשים שדוחפות את בעליהם לצאת למילואים, וממלאות אותם בעוז וגבורה. אשרינו שאנו מאוחדים ואוהבים, תורמים דם בהמוניהם, זה הביטוי האמיתי לאהבה. אין לשים לב למחלוקות ביננו, שבימים האחרונים נעלמו לגמרי.

איך מתחזקים בעת מלחמה, בשעה שיש מאות רבים של הרוגים, קרובים ויקרים? כמובן, איננו יודעים מדוע הם נפלו, ומה הם חשבונות שמים, אך יש לדעת: לכל אדם קצבה לשנותיו, ביום שמת, ובשעה שמת, נגמרה קצבת חייו, אשר נועדה לו מראש (יבמות נ א), אם החייל לא היה נופל במלחמה, הוא היה נפטר באירוע אחר, בדיוק באותה שעה. מובא במסכת סוכה (נד ב), שלאחר התגלות נבואית, שלמה המלך רצה להציל את סופריו ממות , אליחורף ואחיה בני שישא, ושלח אותם ללוז, שם קיווה שלא ימותו. אך כשהגיעו לשם, בכל זאת מתו. מלאך המוות לוקח את הנשמות ברגע שמגיע זמנם, לא משנה איפה ואיך. מעשה ברב בישיבת חברון, ששידל בחור מאמריקה להגיע לארץ וללמוד. התלמיד הגיע ונהרג בפרעות. פנה אביו אל הרב ואמר: אל תדאג, אני מודה לך. בני היה צריך למות בזמן זה, כך מקובלנו מרבותינו, ואם לא היה נהרג על קידוש השם בארץ, היה נהרג על ידי גאנג בשיקגו. לכן תודה רבה שהבאת אותו ארצה; כל רכושי , אוריש לישיבתך. שנזכה להתחזק למען עמנו, באהבת ישראל, בלב אחד כאיש אחד. אנחנו נקיים ונוסיף עוז וגבורה, בעצמנו ומתוכנו. ד׳ איתנו, מביא גאולתנו, ונמשיך לבנות את ארצנו.