שנאת אדם בעל דעות מזיקות

יש שטוענים: פוליטיקאי מסוים הוא אדם מזיק. ייתכן שכך, אבל צריך לאהוב גם אנשים מזיקים, כשבו בזמן, צריך להילחם בדעות שלהם.

צריך לשנוא את הדעות הרעות, וצריך להילחם נגד הרע, כמו שכתוב (תהלים צז, י): "אוהבי ה' שנאו רע". ולא רק את הרע של אחרים, אדם צריך גם לשנוא את הרע שיש בתוך עצמו. אבל כל זה לא אומר שלא צריך לאהוב את האנשים שעושים רע.

אדם שלא אוהב אנשים הוא לא אדם בריא. שנאה זו מחלה ממארת בעומק הנפש. זה לא בריא לשנוא, לא מבחינה נפשית, רוחנית או פסיכולוגית. זו לא רק בעיה חברתית, כלומר: שאם נשנא אחד את השני אז זה יפורר את החברה. אלא, אפילו אדם ששונא בחדרי חדרים, ולא עושה מאומה לאף אחד, אבל עצם המעמד הנפשי הזה, שהאדם מלא שנאה, זה מעמד שנוא, זה מעמד לא טוב באדם. אדם צריך תמיד להימנע מלהתמלא ברע, צריך לראות את הטוב שבכל דבר, ולא לטפח אצלו רגשות של שנאה. אמנם צריך להילחם נגד הרע אבל לא ייתכן שאדם יוכל להסתפק במעמד נפשי של שנאה נגד אף אדם בעולם. צריך לאהוב ולחמול על כל האנשים. ישנם מצבי קיצון שהדברים מגיעים למדרגות קשות מסוימות עד שהכתוב אומר (דברים יג, ט): "ולא תחמול ולא תכסה עליו". אבל אפילו אז הכתוב אומר: "לא תחמול" שזו שנאה פרקטית, מעשית. אבל במעמד הנפשי, הפנימי, של האדם, בוודאי צריך יחס טוב לכולם.

צריך גם להבחין בין היחס לדעות ובין היחס לאנשים. יש דעות מסוימות שהן מסוכנות לבית ישראל וצריך להילחם נגד הדעות הללו, אבל זה לא קשור לאנשים. האנשים נעשו בצלמו של ריבונו של עולם. גם בחילוקי דעות חריפים, אדם צריך להישמר מקלקולי היחסים בין אדם לחברו. דוגמה לזה מצאנו במחלוקת שהייתה בתוך הקודש פנימה, בין בית הלל ובית שמאי. אף על פי שהייתה בניהם מחלוקת חמורה, כתוב בגמרא (יבמות יד, ב) שאם כל זה היו משאילים כלים אלה לאלה והיו מתחתנים גם אלה עם אלה. כמו שנאמר (זכריה ח, יט): "האמת והשלום אהבו" - רדיפת האמת אינו צריכה להרוס את השלום, ורדיפת השלום אינה צריכה לטשטש את האמת.