שני סוגי שלום בינינו

יש ויכוחים במדינתנו. כולנו אחים. זה ברור ומוחלט. אך כיצד מגיעים לשלום?

יש שתי שיטות למה צריכים שלום.

שיטה א. אנו חיים יחד, כל אחד רוצה דבר אחר, אך עלינו להסתדר בינינו, שאם לא כן, כולנו נסבול וחבל. כבר אמר אריסטו, שהאדם מדיני בטבעו, כלומר חברתי, ובלי חברה, לא יוכל לשרוד. אם אין הסכמה בינינו, כל אחד ימשול לכיוון שלו, והחזק ינצח, וכמובן, אין זה צודק.

שיטה ב. כולנו בנים לאבינו שבשמים. כולנו אחים במהותנו הנשמתית. בעצם, כולנו נשמה אחת, וכל אחד הוא ניצוץ של אותה נשמה כללית. באחדות כזאת, נוכל לבנות יחד חיים של צדק ומישרים. וכמובן, זה השלום האידיאלי.

כי השלום מהסוג הראשון, מיוסד על רצונו של כל אחד להשיג את המרבי עבורו. האחדות הזו שברירית, ותתרסק כאשר היא כבר לא תהיה לרצון של קבוצה מסוימת. היא בנויה על אהבה עצמית, עליה כתוב בפרקי אבות שכנסיה (כלומר התאגדות) שאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. רק כנסיה שהיא לשם שמים, כלומר מתוך אמונה בשם שמים השורה עלינו, היא תתקיים.

כיוון שהמטרה היא טובת יחיד לעצמו, המתחים עלולים לצוץ כל רגע, לגרום לשנאת אחים, כפי שהדבר כבר קרה לנו פעמים מספר.

אך עכשיו הוא לא יקרה. די למדנו מן העבר. די הזדככנו מן העבר. אך אין להירדם בשמירה, כדי לא להפסיד מה שיש לנו.

יש להרבות אהבת ישראל עוד ועוד, תדיר ותמיד, אך לא אהבה תועלתנית-ארגונית-מעשית-פוליטית, אלא פנימית-אמיתית-נשמתית-אלוהית (עיין עין איה ברכות ב, כ).